אני זוכרת היטב את תחילת הדרך שלי. בכל פעם שהאור האדום של המצלמה היה נדלק, משהו בי היה נדרך. המחשבה ש"זה עכשיו מצולם לתמיד" יצרה משקולת של לחץ על הכתפיים. הרגשתי שאני צריכה להיות מושלמת, שהמצלמה היא סוג של שופטת קשוחה שבוחנת כל תנועה שלי. התחושה הזו, שצריך להיות "אמיתית" תחת זכוכית מגדלת, יכולה לשתק.

אבל אחרי מאות שעות על הסט של סרטים וסדרות, למדתי את השיעור הכי חשוב בקריירה שלי: ללמוד להפוך את המצלמה מאויבת לאוהבת.

היום אני כבר לא עובדת מולה, אלא עובדת איתה. למדתי שהמצלמה היא לא אויב שבוחן אותנו, אלא שותפה שרוצה לגלות אותנו. למצלמה יש כוח שאין לאף מדיה אחרת: הכוח להסכים למסגר לך את העיניים שהן הראי לנשמה, ולשים אותך במקום הכי אותנטי שלך.

המצלמה לא מחפשת הצגות, היא מחפשת אמת.